חנות האופניים גלריית החנות קטלוג מוצרים מאמרים חדשות מועדון חברים אופניים חשמליים

המסע ממטולה לאילת

מאיפה בא לנו הרעיון לעזאזל?:

ובכן, וכמו רוב רעיונותי הטובים בזמן האחרון, הרעיון למסע זה בא לי מגלישה ב"שוונג". פורסמה שם כתבה שציינה ששני בחורים תכננו מלכתחילה לעשות מסע כזה ממטולה לאילת אולם ויתרו על הרעיון על רקע אורכו של המסלול. מאחר ואורך כן עושה לי את זה, מיד אורו עיני, נדרכו שרירי, התהדקו שיני ויצאתי למלאכה. דבר ראשון התקשרתי לחברי הטוב דני המשמש כצד ההגיוני במערכת יחסית סבוכה ורבת שנים. הצגתי בפני דני את רעיון המסע והוא הגיב בהתלהבות (חצי דרך כבר מאחורינו).
מבט נון שלנטי במפת הארץ 1:250000 וחילקתי את כל אורכה של ארצנו הקטנטונת לחמישה ימי רכיבה, באופן שרירותי לחלוטין (יכול להיות שהמילה "שרירותי" בנויה מהשורש "שריר" בשל היותו זה שסובל מהחלטות שרירותיות?)

אחת לפני שנתחיל לספר:
"מסע של אלף מייל מתחיל מצעד אחד" – כמאמר הפתגם הסיני העתיק. יחד עם זאת למדנו ממסע זה כי האתגר וההנאה האמיתיים אינם נובעים בהכרח מהקושי הפיזי דווקא, לפעמים דווקא הדינמיקה הקבוצתית וההתהוות החברתית שנוצרת עומדים הרבה מעל לסתם אתגר פיזי (משהוא שמזכיר במשהו את השרות הצבאי). לפיכך בחרנו לספר בכתבה זו גם על הצד הפיזי של המסע אבל בעיקר על האנשים שהשתתפו במסע הזה ואלה שפגשנו בדרך. חלק מאלה שפגשנו בדרך עזרו לנו ממש כאילו אנחנו מגשימים חלום פרטי שלהם ועודדו אותנו מאוד, לעומתם היו כאלה ששמו להם למטרה להפריע לנו בדרכנו. אחד כזה היה "רס"ן נועם" – דמות מגוחכת בפני עצמה שסיפור ההתקלות בו יובא בהמשך.
שלב התכנון הרציני:
חמישה קטעי הרכיבה חולקו כר"מ:
א. היום הראשון: ממטולה ועד דרום הכנרת.
ב. היום השני: דרום הכנרת ועד לצפון ים המלח.
ג. היום השלישי: הקפת ים המלח ממזרח.
ד. היום הרביעי: חצי כביש הערבה.
ה. היום החמישי: החצי השני של כביש הערבה עד אילת.

בשלב הראשון התחלתי לברר לגבי מקומות לינה לאורך הדרך. במקביל סיפרתי לכל מי שפגשתי אודות המסע המתוכנן. איך שלא סובבנו את הענין נותרנו עם בעיה אחת בלתי פתורה: איך סוחבים את כל הציוד הדרוש לחמישה ימי רכיבה, הציוד האישי וציוד התיקונים של האופניים יחד עם כמות המים הגדולה ההכרחית במסע כזה?
מהר מאוד הבנו כי מדובר במשימה בלתי אפשרית וכי יהיה עלינו לצרף למסע רכב שילווה אותנו לאורך כל הדרך. בצר לנו פנינו למי שתמיד עוזר במצבים כאלה – יגאל ברנע מחנות האופניים "ספין בייק" שבאזור התעשיה בנס ציונה. יגאל שמע מאיתנו על המסע המתוכנן ובטרם השיב לגבי נכונותו לסייע, קודם כל רשם את עצמו כרוכב במסע. מכאן ואילך לא ניתן היה יותר לעצור את התלהבותו של האיש הזה בן ה-58 שלו מרץ נעורים של ילד בן 8. יגאל תרם למסע את הרכב שלו (טנדר טויוטה 4
x4), ציוד תיקונים לאופניים, משקאות איזוטוניים, כלי עבודה ואת...בנו יונתן. יונתן הזה הוא סיפור בפני עצמו, אולם במשפט אחד נספר כי מדובר בבלונדי תכול עיניים אשר שבה את ליבה של כל בחורה שנקרתה על דרכנו.
המשתתפים:
ההיענות לרעיון המסע היתה גדולה מאוד. אפשר אפילו לומר כי כל מי ששמע על המסע המתוכנן ביקש להשתתף בו. יחד עם זאת עבור רבים כלל המסע את השלבים הבאים: התלהבות גדולה, מחשבה והתלבטות, התחרטות והתחמקות. למרות הכל התגבשנו לבסוף על קבוצה בת 13 רוכבים שיצאו לדרך ביום רביעי ה-07/04/04 מחניון שמורת נחל עיון שבמטולה. בתוך הקבוצה גם בחורה אחת בשם קרן שהגענו אליה דרך פרסום בפורום של "שוונג". בשיחת טלפון עימה ביקשה קרן לשלול אפשרות שהמסע יתנהל ב"שאנטי", לאחר שהבהרנו לה כי הוא יתנהל באופניים ולא בשאנטי , היא התרצתה והחליטה להצטרף. להלן רשימת המשתתפים אשר עברו את המסע מתחילתו ועד סופו:
א. יגאל ברנע – האיש והאגדה – בעל חנות "ספין בייק" בנס ציונה רוכב על אופני מרין מאונט ויז'ן.
ב. אילן התותח, בעל רגלי הבטון, רוכב על .
ג. סער כהן – הצחוק של סער הינו מדד מדוייק לעייפותו ועייפות הקבוצה, צריך ללחוץ על סער חזק מאוד כדי שיפסיק לצחוק, בשאר הזמן פיו מעוות בחיוך תמידי, גם בלי סיבה נראית לעין. סער רכב על מרידה.
ד. שי – אחיו של סער, בעל נסיון רב בללכת לאיבוד באיים בודדים באמזונס, רכב על "טרק 800" (אופני ברזל במשקל טון).
ה. ליאור "הילד" – חייל בן 19 בעל מנוע של מכונית פורשה ברגליים.
ו. דני הסודי – הארו
v2
ז. קרן "שאנטי" – תותחית על שלא נשברת מכלום, בזכותה סיימנו את המסע – רכבה על מרידה.
ח. גיא – אח שלי ששום כאב ראש, צמא, או סבל אנושי לא יגרום לו לוותר – רוכב על הארו.
ט. ואני עבדכם הנאמן – בעל מרידה אדומות.
י. הכי חשוב מכולם – יונתן ברנע – נהג הטנדר ששימש כרס"פ המסע, כולל כל הלוגיסטיקה .
המועד:
קבענו לצאת לדרך בתאריך ה-07/04/04 ולהגיע לאילת בתאריך ה-11/04/04 וכך היה. במועד שנקבע בשעה 9 בבוקר נפגשנו כולנו בכניסה לשמורת נחל עיון במטולה והתחלנו במתיחות אחרונות ותדריך אחרון לפני היציאה. ממש לפני שיצאנו לדרך חילק יגאל לכולם את חולצת המסע אותה הוא הכין על חשבונו. כולם פרצו קדימה על גבי האופניים נחושים להראות איש לרעהו (אותו איננו מכירים עדיין) עד כמה אנחנו טובים ברכיבה ועד כמה הכושר שלנו מדהים. רק יונתן בדרכו השלווה מחכה עוד כמה דקות, נפרד לאיטו מהמלווים, עולה על הג'יפ, מניע ומתחיל להתגלגל.
התחלנו לרכב על הכביש ההקפי של מטולה וכבר בירידה הראשונה ... תאונה קלה – ליאור "הילד" התרסק, קם על רגליו כשועל ושב לרכב יחד עם כולם. אולי בהשפעת התאונה הזאת ואולי לא, בדרך רכב הילד כמו הרוח ואנחנו אחריו כמו חול...
המסלול:
היום הראשון:
רכבנו על הכביש ההקפי של מטולה עד לשער הכניסה, משם ירדנו על הכביש במהירות מטורפת (כ-60 קמ"ש) עד לפניה לכפר יובל, פנינו שמאלה עד כפר יובל, ימינה לפני היישוב ועד לבית הילל על גבי כבישים צדדיים. בבית הלל עלינו על שביל לאורך נחל שניר, עברנו ליד היישוב שדה נחמיה והמשכנו עד כפר בלום. בכפר בלום עלינו על השביל המקביל לתעלת המיים (זאת שתפקידה להשקות את עמק החולה ולמנוע מהביצה מלהתייבש לגמרי). לאורך התעלה המשכנו דרך עמק החולה (בתוך השמורה), לאורך הירדן ועד לגשר הפקק. המשכנו לאורך הירדן (עברנו על גשר להולכי רגל לצידו המערבי) עד לגשר בנות יעקב, שם עצרנו להפסקת וארוחת צהרים. אישתי שלקחה אותי בבוקר למטולה ושני ילדי הגיעו גם הם ברכב והצטרפו אלינו להפסקת הצהרים, דבר שקיצר עבורי את זמן הפרדה הארוך מהמשפחה.
לאחר הפסקת הצהרים עלינו על השביל של הירדן ההררי (מתחיל בסימון שחור ומתחלף לאדום בהמשך), עד ליישוב כרכום. אחרי כרכום ירדנו בכביש בירידה תלולה ביותר (חזק על הברקסים) עד לגשר הדודות. לפני הגשר פנינו ימינה בשביל ודפקנו עליה טכנית בטרוף עד לאלמגור (שלא תגידו שלא היה שום קטע טכני). ירדנו דרך המטעים של אלמגור עד לכביש ההקפי של הכנרת ומשם ועד לקיבוץ אשדות יעקב המשכנו בצד הכביש (לא היה יותר כוח). יצאנו בבוקר ממטולה בשעה 10 בבוקר והגענו לקיבוץ בשעה 8 בערב. כשהגענו לקיבוץ התחושה היתה כמו אחרי שפיל דורך עליך. בהגיענו לקיבוץ חיכתה לנו הפתעה מדהימה שלא ציפינו לה אפילו בחלומותינו הרטובים ביותר (אגב חלומות רטובים בדרך כזאת לא קשורים כלל למין... לפחות לא לכזה קונוונציונאלי) ההורים של ליאור "הילד" המתינו לנו עם שולחן ארוחת ערב עמוס בכל טוב – בשרים, שתיה, סלטים ומיני תקרובות שבכדי לפרט אודותם אני צריך להמנות על הפורום של אהרוני. טוב הלב של המשפחה החמה הזאת השפיע על כולם. לאחר הארוחה לקחה אותנו אחת האחיות אל עבר בית הילדים של קיבוץ, שם אחרי מקלחת חמה בילינו את הלילה בשינה כמו ילדים בבית הילדים בקיבוץ. יגאל עוד הספיק לטפל לחבר'ה
באופניים, לשמן, לתקן ולנקות, זאת לפני שהצטרף אלינו ללילה של חלומות מתגלגלים (תמונת הדרך שנעה לפני הגלגל הקידמי לא נמחקת מהמוח ימים רבים לאחר סיום המסע).
היום השני:
יצאנו לדרך מוקדם, קפה קצר וקצת עוגיות של פסח ואנחנו על האופניים. מזג האוויר הקריר והערפילי האירו לנו את היום והעיר אותנו במרץ רב כאילו שלא רכבנו יום לפני כן מרחק של 118 ק"מ. את כל הדרך ביום השני למסע רכבנו על גבי שביל/ כביש המקביל לדרך הטישטוש הצה"לית לאורך הגבול עם ירדן. ברור כי טרם היציאה למסע תאמנו את הענין מול שילטונות הצבא (פיקוד מרכז) וקיבלנו את אישורם. הדרך הינה אחת הדרכים היפות ביותר בארץ לדעתי והיא כולה מחורצת בואדיות הנשפכים לירדן. ואדיות אלה הופכים את חווית הרכיבה למשהוא שמזכיר רכבת הרים, רק שברכבת הרים יש מנוע שדוחף את הרכבת לגובה בעליות ואילו כאן המלאכה כולה היתה מוטלת על רגלינו הדוויות. יחד עם זאת ההנאה שבגלישה במהירות רבה בירידה, סיפקה לנו את הכוח והתאוצה לקראת העליה שאחריה.
אחרי שעברנו את בית שאן חתכנו לכיוון כביש 90 להפסקת צהריים בצומת מחולה. פסח הוא כנראה חג רע לעוסקים בספורט מאחר ולאחר רכיבה כזאת הגוף (שלי לפחות) דורש לעצמו סטייק או מינימום שווארמה בפיתה. אבל עליה וקוץ בה – אין פיתות. במקום פיתות מצאנו לנו כל מיני "חמצים" אחרים (פיתות יבשות) . לאחר ארוחת הצהרים ממשיכים בדרך, לא מספיקים להגיע לדרך הטישטוש וכבר בט"שית צה"לית עוצרת אותנו ואנשיה (מילואימניקים) מסלקים אותנו מהציר. לא עוזרים בתחילה ההסברים שתאמנו ופעלנו בדיוק על פי הנחיות הצבא. בצה"ל של היום צריך לתאם כנראה בנפרד עם כל מפקד בט"שית בכדי שלא יעלב. המילואימניק התרצה ואפשר לנו להמשיך בדרך, זאת לאחר שהחמאנו לו על גופו השרירי וציינו כי ניכר כי גם הוא כמונו עוסק בספורט (בפועל הוא נראה כמו מוכר בחנות שווארמה – זאת מהפנטזיה של קודם). לפני שעזבנו את המילואימניקים עוד הספקנו לשמוע אותם מעדכנים בקשר אודות מסענו ומקבלים אישור לכך מהמפקדה שלהם. שמחים ונמרצים המשכנו בדרכנו, התקדמנו בדרך כמו החום שהלך והתקדם והתעצם והתחזק ביחס ישיר להחלשותנו והתעייפותנו. בדרך עוד הספקנו לראות להקה של 12 צבאים רצה ומדלגת באושר ובחופש שאין לו גבול.
אך לא לעולם חוסן כשהגענו לגשר דמיה (גשר אדם) יצא לעברנו שוב הסיור המקומי, שוב עצרו אותנו והפעם ביקשו את מס' הפלאפון שלי מאחר ו"טלי" מהחמ"ל רוצה לשוחח איתי ישירות. לאחר שטלי נבחה עלי קצרות כאילו הייתי פקוד שלה ואני מצידי הבהרתי לה באופן שאיננו משתמע לשתי פנים מה אני חושב עליה... הורשנו להמשיך בדרכנו. מהקשר הצבאי עוד הספקנו לשמוע שמאשרים לנו להמשיך לרכב עד לשעה 16:30.
האידיליה נמשכה עד גשר אלנבי אליו הגענו בשעה 16:32. לאחר שחצינו את הכביש המוביל לגשר והמשכנו בשביל שלנו נגלה לעינינו "רס"ן נועם" האיום כשהוא דוהר לעברנו בג'יפ הצבאי שלו. עוד בטרם הספקנו להבין מה קורה ירד רס"ן נועם מהג'יפ, העביר את נשקו למצב "תלה צוואר" (מחסנית בהכנס) והתקדם לעברנו כשהוא פותח וסוגר את נצרת הנשק. דקות בהן הרגשנו מה מרגיש מחבל מהחזבאללה טרם מחסל אותו רס"ן נועם בקור רוח רב. רק שבמקרה שלנו אנחנו לא האוייב וסביר להניח שרבים בקבוצתנו תורמים לביטחון המדינה לא פחות מרס"ן נועם. רס"ן נועם הנחה אותנו בקול שלא מותיר פתח למשא ומתן לפנות את הציר מיד ולא "להראות עוד את פרצופינו באזור". ניסינו להסביר לו שאם נעלה באופניים על כביש עוקף יריחו, רוב הסיכויים שידרסו אותנו (בטעות או בכוונה חבלנית), אך לא רס"ן נועם יכנע להסברינו המתחנחנים או יתן להגיון להפריע לו בהלך מחשבתו הצבאית. מאחר ורס"ן נועם נראה כמי שבחייו האזרחיים משמש כנראה כרופא שיניים לא מוצלח במיוחד וגופו השמן והרופס גורם לו לתסכול נוראי שרק ההתעללות בנו יכולה לפצות אותו עליו – החלטנו שלא להתווכח ואת 15 הק"מ הנותרים עד ים המלח עשינו על גבי הרכב.
את הלילה השני בילינו בחוף "ביאנקיני" בים המלח. אולי זה בגלל החג, פסטיבל האהבה שנערך בים המלח באותו זמן או כל סיבה אחרת, אבל התנאים בחוף היו מזעזעים. החל מכך שבעלת החוף (דינה) מעלה את המחירים שמסכמים עמה מראש מבלי למצמץ כלל וכלה בכך שלקראת סוף ההארכה במשחק של מכבי (מול ז'לגיריס) כבתה לפתע הטלויזיה (שחור לבן) , מה שגרם לנו להתקף לב. למזלה הרב של דינה, לאחר דקה או שתיים נדלקה הטלויזיה מחדש ולנו התאפשר לראות את מכבי מנצחת ועולה לפיינל פור. השלשה הזאת , עם הבאזר של שארפ לקראת הסיום מילאה את שיחותינו ביום שלאחר מכן.
סה"כ רכבנו ביום השני 132 ק"מ (!)
היום השלישי:
נפרדנו מדינה, קיפלנו את האוהלים, שילמנו ממיטב כספנו ויצאנו לדרך בערך בשעה 7 בבוקר. התוכנית היתה לרכב לאורך שבילים ממזרח לכביש 90 וממערב לקו המיים של ים המלח.
התחלנו את הדרך על גבי שביל כזה שיצא ישר מחוף ביאנקיני. השביל התחיל ברור, אולם לאחר מספר קילומטרים הלך והטשטש עד שנעלם לגמרי. לפיכך החלטנו לרכב לאורך קו המיים בשבילים מזדמנים. ירדנו ברכיבה אל קו המיים ו...הופ – "בולענים" (!) – אזור מדהים ביופיו (מזכיר כנראה את הנוף על הירח) מלא חורים ענקיים באדמה שמלאים במי שיטפונות מעורבים במינראליים שונים מהקרקע, מה שנותן למיים צבע פשוט מדהים. מקום יפה אך בלתי ניתן לרכיבה ולפיכך נשאנו את האופניים על הגב והתקרבנו אל הכביש. מצאנו שביל שנראה מבטיח והמשכנו עימו עד שהגענו לאזור של צמחיית קנה סבוכה. הנסיון לחצות את הצמחייה בתקווה להגיע להמשך השביל בצד השני, עלה לנו בשעתיים וחצי של מאמץ מטורף בנסיון לפלס את הצמחיה ולהעביר דרכה את גופותינו ואולי חשוב מכך את אופנינו. סימנים ראשונים של שבירה החלו להופיע על פניהם של האנשים. סער למשל הפסיק פתאום לצחוק (ברר... פחד אמיתי). את מפלס האופטימיות העלו יגאל ואילן שהובילו את משלחת פילוס הצמחיה, כשהכריזו בקול רם ש"ניצלנו". יצאנו כולנו "אל האור" ועלינו על שביל שמשני צידי צמחיה סבוכה. בתוך הצמחיה נבנו חושות ואוהלים פתוחים בו שהו משתתפי פסטיבל אהבה.
צעירים וצעירות בשלבים שונים של התערטלות, ריח עז ומתקתק שעמד באוויר יחד עם החום הכבד הביאו אותי לחשוב שאולי הגעתי לגן עדן???? חזרת הישבן לאוכף האופניים הבהירה לי כי עוד חזון למועד וכנראה שהמחזה ההזוי היה ארצי ולא שמימי.
בשעת צהריים חמה מאוד מצאנו את עצמו עייפים ותשושים, רחוקים עוד כשלושים ק"מ מחניון עין גדי שם תכננו לקיים הפסקת צהריים. גררנו את עצמנו לאורך שלושים הק"מ הללו "מתבשלים" מהחום. הגענו לעין גדי בשעה 16:00, האווירה היתה כבדה וכל אחד השתקע בתוך הסבל של עצמו. לאחר כשעה הפסקה יצאנו שוב לדרך החמה כשלפנינו עוד כ-70 ק"מ. מפלס האופטימיות איים לרדת מתחת למפלס ים המלח הנמוך ממילא. את הדרך עד לנאות הכיכר – מקום הלינה המתוכנן, עשינו על גבי הכביש כשהטנדר סוגר מאחורינו. הגענו לנאות הכיכר בשעה 21:00 מותשים לחלוטין לאחר 118 ק"מ של רכיבה. גררנו את עצמנו להקים את האוהלים, להתקלח ובלי לטפל באופניים "צנחנו" לשינה עמוקה.
היום הרביעי:
פניהם של האנשים המתעוררים בבוקר הזכירו את חוויות היום הנוראי שחלף. למזלנו אישתו של עוזי מ"סייקל אין" שם התארחנו הפליאה להכין ארוחת בוקר טעימה, מושקעת, מזינה ומחממת את הלב. אחרי ארוחת בוקר כזאת, שב מפלס האופטימיות כשהיה ואף עלה עוד כשהתחלנו לרכב לאורך "דרך השלום" מנאות הכיכר ועד למטעים של מושב חצבה. הדרך עוברת לאורך הגבול עם ירדן, גבול פתוח ללא גדר וללא שדות מוקשים שמעבר ליפי הנוף שבדרך, מרחיבה את הלב במחשבה על איך יכולים החיים באזורנו רווי האלימות להראות באם ישרור כאן שלום אמיתי פעם.
עד למטעי התמרים של מושב חצבה ליווה אותנו מזג אוויר אביבי וקריר עם צינת בוקר שרק מידבר אמיתי יכול להפיק. בערך בשעה 10 בבוקר חלפה לה צינת הבוקר מבלי להותיר אחריה כל זכר והחליף אותה חום כבד ולח שהקשה מאוד על הרכיבה והנשימה. עצרנו למנוחת בוקר במטעי התמרים וצפינו במלאכתם של הפועלים התאילנדים שעסקו בטיפול בעצים לאחר גמר הקטיף.
לאחר המנוחה המשכנו בדרך השלום (עוד 14 ק"מ) מחצבה ועד למושב עין יהב. עצרנו להפסקת צהריים חמה בעין יהב. בשעת צהריים לוהטת יצאנו שוב לדרך לאורך שבילי ג'יפים כבושים יותר וכבושים פחות. חם כמו בגיהנום. פתאום, כמו בהזיית פטה מורגנה ראינו מבנה שלו סככת צל... שעטנו לעבר המבנה (בגלל אופיו השטוח של המדבר נראים המרחקים קצרים מכפי שהם באמת) והגענו ללא אוויר ל... מעבר גבול צופר. השקט במקום נראה מוזר. התקרבנו לעמדת שומר המוצבת לפני השער ובתוכה גילינו... שומר ישן שנת ישרים. הערנו אותו בעדינות... החייל השומר התעורר ושמח שימחה גדולה בראותו בני אדם (חיה שהוא התחיל לשכוח איך היא נראית). מרוב שימחה הוא כיבד אותנו בכל האוכל והשתיה שצה"ל צייד אותו בהם והזמין אותנו להשאר איתו עד שישבר החום, הצעה שלא מסרבים לה בקלות בחום כזה. נשארנו איתו, אכלנו, שתינו ועודדנו את החייל המסכן עד שנשבר מעט החום ושבנו לדרכנו. המשכנו על שבילים ליד כביש הערבה עד שלקראת שעה 19:00 הגענו לפונדק ה-101 של כושי. יום חביב ורכיבה "קצרה" של 91 ק"מ.
הארוח אצל כושי מדהים, החל מהאוהל הבדואי הנוח והנפלא בו שוכננו, דרך המקלחות והשרותים הנקיים וכלה בארוחת ה"על האש" שהכנו לעצמנו עם בשרים אותם רכשנו במקום (במחיר זול להפליא). הארוח הנעים והנוח מילאו אותנו במרץ והחלטנו לצאת לדרך למחרת עוד בחושך בשעה 5 בבוקר, בכדי להספיק להגיע לאילת בשעות הצהריים ועוד לפני החום הגדול.
יום חמישי ואחרון:
יום שלם של רכיבה על שבילים ליד כביש הערבה. יש לציין כי השבילים המקבילים לכביש הינם שבילים טובים ונוחים מאוד. הבעיה היחידה שיש קטעים ארוכים בשביל המחורצים מגלגלי טרקטור מה שהופך את הרכיבה לחוויה קופצנית, טורדנית ומבחן אמיתי לסבלנות ויכולת הסיבולת של הישבן שזה לו יום העינויים החמישי (יש שאומרים שבקרוב הוא צפוי להודות בכל...).
הרכיבה התחילה בחושך מוחלט. חצי הירח שזרח מעלינו לא הספיק בכדי להאיר את הדרך. בזכות ראיית הלילה החייתית של ליאור שהוביל את החבורה, הצלחנו (פחות או יותר) לנוע על השביל ו"להרוויח" 20 ק"מ בטרם זרחה השמש. עוד שלושים ק"מ חביבים ונעימים במזג אוויר טוב עד ליוטבתה. "נחתנו" על האורחן של קיבוץ יוטבתה להפנינג המוני לכבוד חוה"מ פסח. הרבה מאוד תיירים מילאו את המקום ותחנת הרדיו המקומית " רדיו הים האדום " שראיינו אותנו וסיפרנו להם מעט אודות מסענו. באחד הדוכנים ביוטבתה פגשנו את "רוזי" רוכבת אופניים בעצמה שבקושי הצליחה לעצור בעצמה מלהצטרף אלינו להמשך הדרך עד אילת. רוזי הבטיחה להצטרף אלינו לכל המסע בשנה הבאה.
אחרי המנוחה ביוטבתה ולמרות "הריח של אילת" שעלה באפינו, הצליח החום הכבד להוציא מאיתנו כל חשק להמשיך לרכב. גררנו את עצמנו מצל לצל בשקט ובנחישות, לאט לאט התמשכה הדרך. כעשרים ק"מ מאילת כבר מתחילים לראות באופק את צלליתו של מלון "הרודס". צללית צללית אבל הדרך לא נגמרת.
אחרי מעבר "ערבה" עלינו על כביש חקלאי שהביא אותנו עד לכניסה המזרחית של אילת – ישר לטיילת של המלונות ולחוף הים. בלי לעצור לרגע זרקנו את האופניים, הורדנו את הבגדים וקפצנו למיים הקרים. קור איימים, הכל שורף מתחת לטייטס אבל מתחילה להתעורר בנו ההכרה ש ע ש י נ ו א ת ז ה. 96 ק"מ רכיבה ביום האחרון.
נשכבנו על המדרכה בצל מול המלונות, חיכינו ליונתן שיקרב את הטנדר להעמיס את האופניים וכבר התחלנו לתכנן את המסע של השנה הבאה...
 
אחרית דבר:
אז מה היה לנו שם?
13 חבר'ה שהתחילו את המסע.
9 שסיימו אותו.
שלושה פנצ'רים.
סוגר גלגל אחורי שנפתח תוך כדי הנסיעה.
החלקה אחת לא נעימה.
5 4 5 ק " מ (!) בחמישה ימים.
אחד – רס"פ.
אחד – אלוהינו
ו... חוויה אחת ענקית שנחזור עליה בשנה הבאה (אינשאללה).
גלריית טיולים       חנות אופניים       מפת האתר       אופניים       אופניים חשמליים       תחזוקת אופניים       הצטרפות למועדון החברים של Spin bike       צור קשר